<h1>המנהיג הלכ' יו"ט סימן ק"א</h1>
<h2>דף ז:</h2>
במסכת בכורות פרק ג' השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ כו' פירוש ומשום חלדה תחת צמר מסובך ובשעת השחיטה תולש את השער דלא, היינו גוזז דאסור בגיזה ועבודה, ובגמרא איתא כנגדו ביו"ט מהו ומשני דאע"ג דסבר רב דבר שאין מתכוין אסור ביו"ט שרי דהוה ליה עוקר דבר מגדולו כלאחר יד שאין דרך לתלוש את הצמר ולאו היינו גוזז ומקשי ומאי שנא מהתולש את הכנף והמורטו דחייב ביו"ט ומשני שאני כנף דהיינו אורחיה, למדנו מזה שאסור ביום טוב למרוט את הנוצה מן צואר העוף לפני השחיטה ואע"פ שלצורך השחיטה הוא עושה הוי לה מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה אבל איסור יש בה וכל שכן לרבינו אלפסי דפסק בשבת פרק כירה כשמואל דאית ליה בדבר שאין מתכוין כר' שמעון, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה אית ליה כר' יהודה דחייב עליה דודאי אין לעשות כן, כך קבלתי מרבותי הקדושים מדנפירא בצרפת, (אב"ן). גדולי צרפת החמירו על עצמן שאינן אוכלין מקמח של כותים ביו"ט בימי הקציר משום מוקצה שמא נקצרו ונטחנו ביו"ט.
<h2>דף כב.</h2>
ואמר רב יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה, וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה, ונר שע"ג טבלא מנער הטבלא והיא נופלת מאליה ואם כבתה כבתה ובשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור פירוש דכל אלו לאו גורם לכיבוי הן דשמא לא יכבו, אבל נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ואסור לפתוח הדלת כנגד מדורה בשבת ואף ברוח מצויה דפסיק רישיה הוא דאי אפשר שלא יבעירנו.
